·בזמן התלמוד הייתה חובה לרחוץ את הנימול ביום הראשון וביום השלישי למילתו במים חמים, בין לפני המילה ובין לאחר המילה.
·רחיצה זו מותרת, אפילו במים חמים שחוממו בשבת, בין רחיצת גופו ובין רחיצת מקום המילה , מפני שסכנה היא לו.
·בזמנים מאוחרים יותר לא נהגו ברחיצה, ודינו בשבת, כדין רחיצת כל אדם.
·הטעם להפסקת הרחיצה, משום השתנות הטבע ביילודים.
·יש מי שכתב, שנוהגים לרחוץ את התינוק לפני ברית מילה בשבת במים חמים שחוממו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת ירחצו במים חמים שחוממו במוצאי שבת.
·יום שלישי לאחר המילה שחל להיות בשבת, מכינים את המים החמים מערב שבת.
·אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר ברית מילה, מותר לרחוץ את התינוק ואפילו לחלל עליו השבת, כמו כל חולה שיש בו סכנה.
חבישה
·בזמן התלמוד, חבשו את הפצע בתחבושת לאחר המילה, ונתנו עליו סממני מרפא.
·בתקופות אחרות המליצו הפוסקים חבישות ותרופות מקומיות אחרות, בהתאם לידע הרפואי בזמנם.
·כיום חובשים את האיבר לאחר ברית המילה בחבישה לוחצת, סטרילית ואנטיספטית, הן כדי למנוע זיהום, והן כדי לעצור את הדימום.
בתור מוהל מנוסה, ותיק ומומחה פיתחתי שיטה מיוחדת והיא ברית מילה בה אין חבישה אחר הברית כלל. התינוק רגוע, אין מה שיפריע לו במתן שתן, אספקת הדם למקום תקינה, ומשך ההחלמה לאחר ברית מילה בשיטה זו מתקצר משמעותית.
